<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב טובי בר קיסנא</h1>
<h2>דף יט:</h2>
ונ"ל שאין הכהן חייב מלקות אלא על טמאות הפורשות מן המת אבל על כלי מתכות שנטמו במת אינו לוקה, דהכי תניא בת"כ בתחיל' פרש' אמר אל הכהנים, לנפש לא יטמ' בעמיו, אין לי אלא המת מניין לרבות את הדם ת"ל לנפש, והיינו רביעית דאע"ג דאין הנזיר מגלח עליו הכהן מוזהר עליו וסיומא דברייתא וכן הוא אומ' כי נפש הבשר בדם הוא [ואומר כי הדם הוא הנפש], ומניין לרבות כל הטמאות הפורשות מן המת ת"ל ואמר' אליהם לרבות כל טמאות הפורשות מן המת, מדקתני הפורשות ולא קת' הבאות ש"מ דדוקא פורש' מגופו כגון השדרה והגלגלת ורובע עצמות ורביעית דם וכזית מן המת והאיברי' אע"פ שאין להן שיעור, דזה הכלל כל שהוא בלא יבא ונפש מוזהר עליו, אבל גולל ודופק שאינו נפש אע"פ שמטמ' באהל אינו מוזהר עליו וכן חרב אע"פ שהוא כמת אינו נפש ולדידי אינו מטמ' באהל, ותניא נמי בנזיר פ"ג מינין [מ"ג ע"ב] ואפי' לאותן קרוב' שמיטמ' להן אם חסרו אמ' רב חסדא, לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, וסוף סוף אוקמינ' לה כתנאי והת' גר' דאינו מיטמ' לא לאבר מן החי של אביו ולא לאיבריו, ותני רב כהנא (ברבי) [בדבי] ראב"י לה יטמ' ולא לאיבריה פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תרוד ורקב דעל כולן מוזהר אבל על רוב בנינו ועל רוב מינינו של אביו מיטמ' מפני שהוא כמת שלם ודוק' דאביו אבל על רחוק' מוזהר על כל אילו, ועצם שהו' כשעורה הל' למשה מסיני [נזיר נ"ז ע"א] שהנזיר מגלח עליו ואע"פ שאין מטמ' באהל, אבל אם הכהן מוזהר עליו לא ידענא, דהא לא קא מרבי אלא טמאות שהן בלא יבא ועצם כשעור' לא שייך בהאי כללא הוא ואינו בכלל נפש וגם נ"ל אע"פ שאין הנזיר מגלח על רביעית דם ועל רובע עצמות מ"מ מוזהר הוא שלא ליטמ' עליהן דהא איתיה בלא יבא, דהא תנן [שם מ"ט ע"ב] על אילו טמאות הנזיר מגלח ומוזהר לא תנן, ותו [שם נ"ד ע"א] על אילו טמאות אין הנזיר מגלח ואילו אינו מוזהר לא תנן דהא כת' ביה בנזיר על נפש מת לא יבא, ותניא בפ' כהן גדול בנזיר [מ"ח ע"א] אשכחן כהן גדול נזיר מנלן דתניא בספרי פ' נזיר [נשא] כל ימי הזירו על נפש מת לא יבא שומע אני אפי' נפש בהמה כעניין שנ' מכה נפ' בהמ' ת"ל נפש מת בנפש אדם הכת' מדבר ר' ישמע' אומ' אינו צריך הרי הוא אומ' לא יבא, בנפש המטמ' בביאה הכת' מדבר, וכיון דרובע עצמות ורביעית דם איתנהו בכלל לא יבא ש"מ דמוזהר עליו וטומאות שהנזיר מגלח עליהן דין הוא, אבל אותן שאין מגלח עליהן כגון רובע עצמות ורביעי' דם הא אסקינ' בנזיר פ' כהן גדול [נ"ג ע"א] א"ר אלעז' זקני' הראשונ' מקצתן היו אומרי' חצי קב עצמות וחצי לוג דם [לכל רובע עצמות ורביעית דם] לא לכל ומקצתן היו אומ' אף רובע עצמו' ורביעי' דם לכל ב"ד שלאחרי' אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמו' ורביעי' דם לתרומ' ולקדשי' אבל לא לנזיר ועושה פסח, ומסקינ' מפי חגי זכריה ומלאכי אמרוה והל' הוא למשה מסיני דהא בכמה דוכתי מסקי' הל' היא בנזיר ורובע עצמו' דאין נזיר מגלח עליהן אפי' על מגען ועל משאן כגון דאקמח אקמוחי דלית בהו עצם כשעורה וכן על אהילן דאע"ג דאקמחי אקמוחי מטמ' באהל.
ומצ' כת' בש' ר"ת זל"ע ששלח לרב ר' חיים הכהן שאסור לכהנים ליכנס בתוך הבית שבו כלי מתכות משום דחרב הרי הוא כחלל ותניא במס' שמחות [פ"ד] כל טומ' שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה והואיל ונזיר מגלח עליה דחרב הרי הוא כחלל אף לנזיר אף הכהן מוזהר עליה, והרב ר' חיים שלח לו הא דתניא בתוספת' בראש אהילות שנים (שנים) טמא' במת שלשה טמאי' במת וכו' בד"א בתרומות אבל בקדש' אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד. ותמיה אני אם אסר ר"ת בכי הא(מ') דלא מצינו בשום מקום שיהא כהן מוזהר אלא על טמא' הפורש' מן המת כמו שכת' למעלה, ונר' דברי הרב ר' חיים כי אותה הבריית' במס' שמחות כך היא, כהן גדול שהוא מטמ' למתים או שפרע או שפרם הרי זה לוקה ארבע' כל טומ' מן המת שהנזיר מגלח עליה סופג ארבע' כל טומ' מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין סופג את הארבעי' כהן הדיוט שהוא מטמ' למת או שנכנס לבית הקברו' הרי זה לוקה ארבע' כך היא שנויה בשמחות, אבל בתוספת' דמכות פ' האוכל מן הפסח [פ"ד] כך היא שנויה כהן גדול שפרע או שפרם או שנטמא לאחד מן הקרובי' הרי זה חייב זה הכלל כל טומ' מן המת שהנזיר מגלח עליה לוק' עליה את הארבע' וכל טומ' מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין לוק' עליה את ארבע' אבל כהן הדיוט שנטמ' לשאר מתים או שנכנס לבי' הקברו' הרי זה חייב, והכי פי' לפי שלא מצינו בכהן גדול מפורש בת' (אם) [אלא] לאביו ולאמו לא יטמא מניין לעשות אחיו ואחותו כיוצא באביו ואמו וקאמ' זה הכלל כל טומ' מן המת שהנזיר מגלח עליה, פי' שמפורש בנזיר שלא יטמ' דהיינו אחיו ואחותו נמי, שאם נטמ' בהן הרי זה מגלח עליהן כשאר מתים אף כהן גדול מוזהר עליהן דאתיא מג"ש דנאמ' אמו בכהן גדול ונאמ' אמו בנזיר ללמוד זה מזה בין לאזהרה בין למת מצוה כדאית' בגמ' ראשונ' דכהן גדול ונזיר [מ"ח ע"א], והאי דמסיק' וכל טומ' מן המת שאין הנזיר מגלח עליה לאו לאפוקי רביעית דם ורובע עצמות דכיון דכהן הדיו' מוזהר עליה' כ"ש כהן גדול אלא לאפוקי סככות ופרע' ובית הפרס וגולל ודופק, ולדידי כלי מתכות בין שנטמאו במגע המת בין באהילן דעל אילו אין כהן גדול מוזהר משום דספיק' נינהו ואינן טמאות הפורשות מן המת וכ"ש דכהן גדול ונזיר מוזהרין על הרחוקין, אבל כהן הדיוט מצוה ליטמ' לקרוב' אבל על הרחוק' לוק' ואם נכנס לבי' הקברו' שוה בזה לכהן גדול ונזיר דלחייב.
ובירושלמ' דמס' נזיר [פ"ז ה"ד] תני שנים טמא' במת וכן שלשה וכן ארבעה כיצד שני(ם) [בני] אדם הנוגע במת טמ' טומ' ז' ואדם הנוגע בו טמ' טומ' ערב (וכולה) [וכולי] כדאית' בריש אהילות ופירש' רבי' יצחק בן רבי' מלכי' צדק מסימפונטא זל"ע וכו' עד ר' יוח' בש"ר ינאי וכולהון תורה הן אצל תרומה אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא שיני שנגע בראשון מה טעם איש אשר יטמ' ולא יתחט' הטעון חיטוי חייב על ביאת מקדש שאינו טעון חיטוי אינו חייב על ביאת מקדש, התיבון הרי אדם הנוגע בכלים שנגעו במת טעון חטוי והוא שיני א"ר הונא בר חייא בטומ' איש באיש ולא בטומ' אדם בכלים וכו' עד תני על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים משום מכניס כלים טמאים למקדש וכו' עיין התם עד ראשון שהנזיר מגלח עליו חייב על טומ' מקדש וקדש' שיני שאין הנזיר מגלח עליו אין חייב עליהן, א"ר יוח' לטמא' הפורשות מן המת נצרכא וכו'. וראיתי כמו כן שאומרי' כי יש חילוק בין חיים שנהרג בו ואפי' בכלי עץ שהיא אבי אבו' הטומ' מגזיר' הכת' לכלים שנגעו מאחרים במת דהתם חילוק למתכת וכלי עץ ומביאין ראיה מן הספרי מוכבסתם בגדיכ' ביום השביעי, ולא נהירא לי כי הפי' של הבריית' אינו בעיני כמו שפירשוה וצריכ' למחוק בכמה מקומות דרחמנ' אמ' חרב הרי הוא כחלל וההיא דהזורק [שבת ק"א ע"ב] כבר פירשוה רבותי' שאינה ראיה לאהל. ורב טובי בר קיסנא הוא דגר' בשלהי עירובי' [ק"ד ע"ב] אמ' רב טובי בר קיסנא אמ' שמו' המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור שנ' מזכר עד נקבה תשלח' מי שיש לו טהרה במקוה וכו', ובנדרי' פ"א [י"ב ע"ב] וכן במס' נידה פ"א [ו' ע"ב] ועיקרה במנחות פ' כל המנח' נקמצות [ע"ו ע"א] אמ' רב טובי בר קיסנא אמ' שמו' לחמי תודה שאפאה ארבע חלות יצא וכו' ומימרא זו שייכא לחברה בהילכות יש אם למקרא או למסורת משום דפליגא אדרב הונ' דאמ' התם מנחת מאפה שאפאה מצה אחת יצא משום דקרינ' מצות ומצת כת'. גר' בפ"א דקידושין הל' כל העושה מצוה אחת מטיבין לו [ל"ט ע"ב], רמי ליה רב טובי בר קיסנא לרבה י"ס לרבא ונר' רבה תנן העושה מצוה אחת מטיבין לו עשה אין לא עשה לא ורמינהי ישב ולא עבר עבירה נותנ' לו שכר כעושה מצוה א"ל הת' כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול ממנה כד"ר חנינא [בר] פפי וכו', ובירושלמ' דקידושי' [פ"א ה"ח] מייתי לה וא"ר זעירא שבאת על ידו ספק עבירה ולא עשאו, א"ר יוסי בר בון מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מימיו אמ' מר עוקבי כגון כיבוד אב ואם, א"ר מנא אשרי תמימי דרך ההולכ' בתורת יי' בהולכי' בתורת יי', א"ר אבין אף לא פעלו עולה בדרכ' הלכו [כבדרכיו הלכו] א"ר יוסי בר בון מה כת' אשרי האיש אשר הלך בעצת צדיקי' אין כת' כאן אלא אשר לא הלך בעצת רשעי' מכיון שלא הלך בעצת רשעי' כאילו הלך בעצת צדיקים.
